סיגלי נ' שמגד חברה לניהול תביעות בע"מ

החלטה

1.בפניי בקשה לדחייה על הסף בטענת התיישנות. לטענת המבקשת, יש לדחות את התביעה שהוגשה ביום 24.3.04 על הסף, משום שחלפו 7 שנים וחודש ימים מהיום שבו נולדה עילת התביעה ביום 24.2.04, ובהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") – חלפה תקופת ההתיישנות.

2.לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות על הסף תוך חיוב המבקשת בהוצאות, שכן המבקשת לא צירפה תצהיר תומך כפי שקבוע בתקנה 241 (א) בתקסד"א. בנוסף, המשיבה מבקשת לקבל את יומה בביהמ"ש, משום שבעניינה לא מתקיימת תקנה 101 (א) (3) לתקסד"א, ואין לדחות מלכתחילה את התביעה בטרם יישמעו ראיות, שבמסגרתן על המבקשת מוטל הנטל להוכיח את טענותיה בשאלת ההתיישנות.

יתרה מכך, לטענת המשיבה המכתבים שנשלחו ע"י המבקשת מיום 29.6.06, מיום 30.7.06, ומיום 4.4.07 (וצורפו לתגובתה; להלן: "המכתבים"), מהווים הודאה בקיומה של זכות ויש להחיל בעניינה את סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

3.בפתח הדברים יצוין, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה יש לדחות את הבקשה בהעדר תצהיר התומך בעובדות המפורטות בה, שעה שהעובדות עליהן הסתמכה המבקשת (מועד התאונה ומועד הגשת התביעה) מצוינים בכתב התביעה שהוגש ע"י המשיבה. עוד יצוין, כי המשיבה עצמה פעלה בניגוד לתקנה 241 (ג) לתקסד"א בכתב תשובתה.

4.במקרה דנן, עסקינן בתביעה שעניינה אינו מקרקעין ולפיכך, תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק, הינה שבע שנים (סעיף 5 (1) לחוק). התביעה הוגשה ביום 24.3.11 בגין תאונת דרכים אשר אירעה לטענת התובעת ביום 24.2.04. קרי, התביעה הוגשה כחודש ימים לאחר תום תקופת ההתיישנות. ברם, כאמור לטענת המשיבה מכתבי המבקשת כמפורט לעיל, מהווים הודאה בקיומה של זכות המשיבה, המאריכים את תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 9 לחוק.

5.ככלל, ביהמ"ש נוהג משנה זהירות בבואו להכריע בשאלת ההתיישנות כטענת סף ללא שמיעת ראיות. יודגש, כי בניגוד לטענת המשיבה, חלה בעניינה תקנה 101 (א) (3) המתירה לביהמ"ש לדחות תובענה "מכל נימוק אחר" לרבות דחייה מחמת התיישנות ללא שמיעת ראיות (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995 עמודים 419-420).

6.אין מחלוקת בענייננו כי התאונה ארעה ביום 24.2.04 , וממועד זה קמה עילת התביעה. עוד לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית כי המשיבה היתה מיוצגת ע"י בא כוחה וקיבלה ליווי של יועץ משפטי, שהרי מכתבי המבקשת מופנים לבא כוחה עו"ד גל איליה.

7.המחלוקת בענייננו, והשאלה אליה אני נדרשת האם יש במכתבי המבקשת אל המשיבה משום הודאה בעובדות ובחבות באופן המקים עצירת מרוץ ההתיישנות כקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות".

8.שלושה מכתבים שלחה המבקשת אל בא כוחה של המשיבה דאז, ביום 29.6.06 (להלן: "המכתב הראשון"), ביום 30.7.06 וביום 4.4.07. בתשובתו של ב"כ המשיבה צרף הלה מס' מכתבים נוספים שנשלחו מאת ב"כ המבקשים המציינים מפורשות "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות", ברי כי בגין מכתבים אלה לא טוענת המשיבה להחלת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

9.אין מחלוקת כי שלושת המכתבים נשוא תשובת המשיבה, נשלחו כולם במסגרת מו"מ לפשרה שניהלו הצדדים טרם הגשת התביעה. כבר ומייד, יש לדחות את הטענה כי יש להקיש מהעדר המילים "בטענת ההתיישנות" במכתבים הראשונים, לעומת האחרונים כדי ללמד שהיתה הודאה קודם לכן בחבות ובעובדות.

די כי נרשמו המילים "מבלי לפגוע בזכויות" – משמעות ביטוי זה כי הכוונה לכל הזכויות באשר הן , לרבות זכות לטעון להתיישנות. יש להניח, כי הכיתוב המפורש בא במכתבים המאוחרים כדי להפנות תשומת לב המשיבה לזמן ההולך ואוזל לצורך הגשת התביעה.

10.כבר נקבע בפסיקה (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ), כי תוכן המסמך לגביו נטען כי הוא מהווה הודאה בחבות, צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום זכות התביעה, וזאת באופן ברור שניתן יהא לפסוק ללא כחל וסרק כי הנתבע מודה בעובדות ובקיום הזכות. רק אם ביהמ"ש יגיע למסקנה כי מדובר בהודאה בחבות, תקום השאלה האם סויגה הודאה זו בטענת התיישנות.

11.בענייננו, כפי שנראה להלן, אף לא אחד משלושת המכתבים ששלחה המבקשת לב"כ המשיבה במהלך המו"מ מהווה הודאה ברורה בחבות ובזכות התביעה.

במכתב הראשון מיום 29.6.06, ציינה המבקשת:

"לסילוק תביעת מרשך נאשר סך כולל של 6,000 ₪".

במכתב השני מיום 30.7.06, כחודש לאחר המכתב הראשון, ציינה המבקשת:

"לצרכי פשרה בלבד נאות להעמיד הצעתנו על סך 7,000 ₪".